פרק כא

טריפת שבח מנכסים משועבדים

בגמרא (בבא מציעא טו.)-

אמר שמואל: בעל חוב גובה את השבח.

אמר רבא: תדע, שכך כותב לו מוכר ללוקח: אנא איקום ואשפי ואדכי ואמריק זביני אילין, אינון ועמליהון ושבחיהון ואיקום קדמך, וצבי זבינא דנן וקבל עלוהי.

אמר ליה רב חייא בר אבין לרבא: אלא מעתה, מתנה דלא כתיב ליה הכי, הכי נמי דלא טריף שבחא? –

אמר ליה: אין. –

וכי יפה כח מתנה ממכר? - אמר ליה: אין, יפה ויפה.

שמואל קובע שבעל חוב הטורף שדה מהלוקח גובה גם את השדה וגם את השבח שהשביח בהיותו תחת הלוקח. רבא מסביר שטעם הדבר הוא משום שאחריות המוכר כוללת את השבח, והלוקח ירד לשדה מתוך כך שקיבל על עצמו שגם את השבח יקחו ממנו, שעל כן דאג לאחריות על השבח מצד המוכר. רב חייא בר אבין מעיר שטעם זה גורר מצב מעניין- אף שהמוטיבציה להגן על לוקח, ששילם מכספו, גבוהה מהמוטיבציה להגן על מקבל מתנה, שלא הוציא כסף, בכל זאת ממתנה, בה אין אחריות, לא יטרוף בעל החוב את השבח, ומתוך מכר בו יש אחריות על השבח, יטרוף בעל החוב את השבח.

הגמרא מביאה ברייתא המוכיחה כדברי שמואל-

המוכר שדה לחבירו, והרי היא יוצאה מתחת ידו, כשהוא גובה - גובה את הקרן מנכסים משועבדים, ושבח גובה מנכסים בני חורין.

והונא חברין מוקים לה במילי אחריני - בלוקח מגזלן.

הברייתא מלמדת כיצד גובה הלוקח מהמוכר את הפיצוי על מה שטרף ממנו בעל החוב של המוכר, ואומרת שיש הבדל בין השדה עצמו, אותו ניתן לגבות גם מנכסים משועבדים^[315], לבין השבח אותו ניתן לגבות רק מבני חורין^[316]. מיניה וביה, מתוך הצורך לפצות את הלוקח על השבח, נמצאנו למדים כשמואל, שבעל החוב טורף גם את השבח מיד הלוקח.

הגמרא מוסיפה שרב הונא מעמיד את הברייתא בגזלן, ומשמע מכך שהוא חולק על שמואל ולדעתו רק נגזל המשיב קרקע גזולה אליו גובה גם את השבח, אך בעל חוב אינו גובה את השבח.

דין זה, שאין גובים שבח מנכסים משועבדים, מצוי גם במשנה (גיטין מח:)-

אין מוציאין... לשבח קרקעות... מנכסים משועבדין, מפני תיקון העולם.

וטעמו הוא משום שהשבח הוא דבר שאין לו קצבה ואינו חזוי מראש, ואם היה הלוקח גובה גם את השבח מנכסים משועבדים, אזי לקוחות לא היו יכולים לאמוד נכון את הסיכון שהם לוקחים על עצמם כאשר הם קונים שדה.

מפשט דברי שמואל היה ניתן להבין שבעל החוב גובה את כל השבח, אלא שמסוגיית הגמרא בבבא בתרא (קנז:) משמע אחרת-

לוה ולוה וחזר וקנה, מהו? לקמא משתעבד או לבתרא משתעבד?

... אמר רבינא, מהדורא קמא דרב אשי אמר לן: ראשון קנה, מהדורא בתרא דרב אשי אמר לן: יחלוקו. והלכתא: יחלוקו.

הגמרא דנה במקרה בו אדם לווה פעמיים, והסכים מול כל אחד מהמלווים שכל מה שיקנה ישועבד לטובת גבית החוב (עי' לעיל עמוד 202). לאחר שלווה בפעם השניה קנה נכס ומכרו, והשאלה היא האם אותו נכס משועבד למלווה הראשון או לשני המלווים. הגמרא מכריעה שלשני המלווים ועל רקע זה מקשה-

מיתיבי: לשבח קרקעות כיצד? הרי שמכר שדה לחבירו והשביחה, ובא בעל חוב וטרפה, כשהוא גובה - גובה את הקרן מנכסין משועבדין, ואת השבח מנכסין בני חורין;

ואם איתא, חצי שבח מבעי ליה!

מאי גובה נמי דקתני? חצי שבח.

הגמרא מצטטת את דין גביית שבח על ידי בעל חוב ומעירה, שבעצם כיוון שהלווה מכר את השדה באחריות, נמצא שגם המלווה הראשון וגם הלוקח שקנה את השדה המשועבדת, שניהם בעלי חוב של הלווה. כשקנה הלוקח את השדה כבר היתה משועבדת, ולכן אין לו חלק בה, אך השבח נוצר לאחר מכן, ולכן חלק השבח משועבד לשניהם- למלווה וללוקח גם יחד. לכן מסכימה הגמרא שבשבח שניהם חולקים, כך שבפועל בעל טורף החוב רק חצי מהשבח.

ובחזרה לסוגיה בבבא מציעא (טו.). הגמרא ממשיכה ומביאה ברייתא המתארת ביתר פירוט את דרך טריפת השבח מהלוקח-

המוכר שדה לחבירו והשביחה, ובא בעל חוב וטרפה.

כשהוא גובה, אם השבח יותר על היציאה - נוטל את השבח מבעל הקרקע, והיציאה מבעל חוב.

ואם היציאה יתירה על השבח - אין לו אלא הוצאה שיעור שבח מבעל חוב

ברייתא זה מדברת על שבח שהלוקח השקיע בו, ומחלקת בין שני מצבים. במצב הראשון שבח השדה גבוה מהסכום שהשקיע בה הלוקח. במקרה זה אין בעל החוב גובה את כל הקרקע, אלא חייב לפצות את הלוקח על הוצאותיו בשדה, ואת הנותר גובה הלוקח, עם הקרן, מהמוכר. במצב השני, שבח השדה נמוך ממה שהשקיע בה הלוקח. במקרה זה בעל החוב מפצה את הלוקח על הוצאותיו, אך לא על כל ההוצאות, אלא עד שיעור השבח.

הגמרא דנה כיצד יש להבין ברייתא זו לאור שיטת שמואל, שבעל חוב גובה את השבח. ספציפית, האתגר הוא להסביר, אליבא דשמואל, מדוע צריך בעל החוב לשלם על ההוצאות שהוציא הלוקח^[317].

כמה ממחלוקות הראשונים שיתבארו להלן מבוססות על תשובות הגמרא לשאלה זו-

לא קשיא: כאן – בשבח המגיע לכתפים, כאן - בשבח שאינו מגיע לכתפים. –

והא מעשים בכל יום, וקא מגבי שמואל אפילו בשבח המגיע לכתפים! –

לא קשיא: הא - דמסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא, הא - דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא, דיהיב ליה שבחיה ומסליק ליה. –

בראשונה מנסה הגמרא לומר שהברייתא עוסקת בשבח "המגיע לכתפים", שאותו אין לבעל החוב רשות לטרוף, אך מיד חוזרת בה ואומרת ששמואל נוהג היה להורות לטרוף אפילו שבח המגיע לכתפים^[318].

לכן מסבירה הגמרא שהברייתא מדברת על מקרה ספציפי, בו ערך השדה ללא השבח, די בו בכדי לכסות את החוב, ועניינה של הברייתא להסביר כיצד יטרוף בעל החוב את השדה ובאותה עת יפצה את הלוקח על השבח.

ראשית, הגדרת "שבח המגיע לכתפים" משליכה על גדר דינו של שמואל, ונחלקו בה ראשונים-

רש"י כאן ובעוד מקומות, מפרש שמדובר בפירות שקרוב זמנם להיקטף, אך עדיין זקוקים לעץ^[319].

הרי"ף ובעקבותיו הרמב"ם מבינים שהכוונה לפירות, אפילו הם גמורים, כל עוד לא נקטפו^[320].

ר"ת (בבא בתרא מב: תוס' ד"ה "שבח") הרשב"א (כתובות נ:) ובעל המאור (ב"מ ז. מדפי הרי"ף ד"ה "ובעל חוב") מפרשים שהכוונה לשבח הבא ע"י טורח והשקעה. לדעתם מפירות של ממש, אפילו כאלה שעדיין לא הגיעה שעתם להיקטף, אין בעל חוב טורף.

עוד נחלקו הראשונים בשאלה האם חלוקת השבח בין הלוקח לבעל החוב, באופן המתואר בסוגית בבא בתרא, אמורה בכל סוגי השבח-

הרמב"ם אומר שחלוקת השבח אמורה רק ביחס לשבח הבא בעקבות הוצאות של הלוקח, אך בשבח הבא מאליו כגון ייעור טבעי או עליית ערך בעל החוב טורף את השבח בשלימותו. הנימוקי יוסף (ב"מ ז. מדפי הרי"ף) מסביר ששבח הבא מאליו אינו נחשב כאילו נוצר לאחר המכירה. זאת להבדיל משבח שבא מחמת הוצאה, שנחשב כאילו הוא דבר חדש שנוצר לאחר יצירת החבות למלווה וללוקח (כלומר, האחריות), ושמתוך כך שניהם חולקים בו.

הרשב"א (ב"מ טו. ד"ה "ויש מפרשים") מביא את שיטת הגאונים החולקים וסוברים שבכל סוג שבח גובה בעל החוב רק חצי השבח. טעמם הוא מתוך כך שהגמרא בבבא בתרא לא חילקה בדבר.

נקודה נוספת בה נחלקו הראשונים- על איזה חלק מהשבח חל דין החלוקה במקרה בו השבח בא ע"י הוצאה? בעניין זה נזכיר כי היורד לשדה חברו שלא ברשות והשביחה מקבל מבעל השדה את ערך השבח או את ההוצאה שהוציא, הנמוך מביניהם, כגמול על שגרם להנאה לחברו.

הרמב"ם אומר שאין הלוקח גרוע מיורד לשדה חברו שלא ברשות, ולכן ראשית ישלם בעל החוב ללוקח על הוצאותיו (או על כל השבח, אם הוצאותיו היו מרובות על השבח) ואת הנותר בשווי השבח יחלקו ביניהם.

הרי"ף (ב"מ ח: מדפיו) מביא דעה זו אך חולק. לדעתו תמיד חולקים בעל החוב והלוקח בכל השבח. הרי"ף מסביר שיורד לשדה חברו שלא ברשות באופן הרגיל, סומך דעתו על כך שחברו יפצה אותו על השקעותיו^[321]. לעומתו, הלוקח שהשביח נכס שקנה, סומך על האחריות הגורפת של המוכר הנובעת מכך שכל מה שגבה בעל החוב, והשבח בכלל זה, נועד לתשלום חובותיו של המוכר^[322]. יצויין עוד שמלבד הסבר זה, גם פשט הגמרא תומך בשיטת הרי"ף, שכן הגמרא טרחה להעמיד את הברייתא (האומרת שבעל החוב מפצה את הלוקח על הוצאותיו) במקרה בו שיעור החוב אינו כולל את השבח אלא רק את הקרן, ומכאן ניתן להבין שבדרך כלל, כאשר בעל החוב גובה גם את השבח, אין הוא צריך לפצות את הלוקח על הוצאותיו.

להלכה פוסק השו"ע (חו"מ קטו א) כרמב"ם, והרמ"א מביא דעת הרשב"א ביחס לכך שחולקים גם בשבח הבא מאליו ודעת הרי"ף שבגביית השבח אין בעל החוב מפצה את הלוקח על הוצאותיו. לגבי השאלה אם בעל חוב גובה גם מפירות פוסק השו"ע (שם) כרמב"ם, שכל הפירות המחוברים לקרקע בעל חוב גובה מהם.

גביית שבח מיורשי הלווה

ראינו לעיל, שממתנה, בה בניגוד למכר, אין אחריות נותן, אין בעל החוב גובה את השבח. לכאורה סברה זו צריכה להיאמר בכל מקרה בו אין אחריות מוכר גורפת, ומתוך כך הסברה נותנת שגם מיורשי הלווה לא יוכל בעל החוב לטרוף שבח. עם זאת, בסוגיות הדבר אינו חד משמעי.

הגמרא בבבא מציעא (קי.) דנה במקרה בו בעל חוב חפץ לטרוף קרקע מלקוחות ובכלל זה את השבח-

יתומים אומרים: אנו השבחנו, ובעל חוב אומר: אביכם השביח, על מי להביא ראיה?

היתומים טוענים שהם השביחו שבח זה, ובעל החוב טוען שאביהם השביח. וניתן להבין מכך שאם היתומים השביחו, אין המלווה טורף את השבח, או שלפחות לא את כולו. בהמשך פותרת הגמרא את השאלה-

אמר להו ההוא סבא, הכי אמר רבי יוחנן: על היתומים להביא ראיה.

מאי טעמא - ארעא, כיון דלגוביינא קיימא, כמאן דגביא דמיא, ועל היתומין להביא ראיה

כלומר, מכיוון שהקרקע שבידי היתומים מיועדת לגביית החוב, נחשב המלווה כמוחזק, ועל היתומים להביא ראיה.

רוב הראשונים הבינו ממסקנה זו, שהגמרא מתייחסת למצב בו השדה שביד היתומים היא אפותיקי מפורש (כלומר, שרק ממנה יכול המלווה לגבות), ומכאן הסיקו מסקנות שונות לגבי הדין הכללי של גביית שבח מיתומים (במקום בו הנכס אינו אפותיקי)-

הרי"ף והרמב"ם (ר' בסוף הפרק) הבינו שאם מדובר בשדה אפותיקי, טורף אותה המלווה אפילו אם החוב הוא רק כנגד השדה ולא כנגד שבחה, ומשלם ליתומים שהשביחו את הוצאותיהם. כך מתפרשת הסוגיה, שהיתומים טוענים שהם שהשביחו כדי לזכות בהוצאותיהם. עם זאת, מתוך השוואה לדין מקבל מתנה, הם פוסקים שאם אין מדובר באפותיקי, אין לבעל החוב לטרוף מהשבח, מאותה הסיבה שאין טורפים שבח ממקבל מתנה.

הראב"ד (הובא במאירי בשם "גדולי המפרשים") הבין, למרות מסקנת הגמרא, שהגמרא אינה מדברת רק בשדה אפותיקי אלא באופן כללי, ומכאן הבין שאפילו אם מדובר בשדה אפותיקי, אין בעל החוב טורף מהשבח.

הרא"ש (פ"ט סי' מב) הבין הפוך. לשיטתו בעל חוב טורף מהשבח, בין אם היתומים השביחו ובין אם אביהם השביח, בין באפותיקי ובין בשדה שאינו אפותיקי. המיוחד באפותיקי הוא שהשדה נחשב לגמרי כשל המלווה, ולכן הוא צריך לפצות את היתומים כדין יורד לשדה חברו שלא ברשות. לפירושו, היתומים טוענים "אנו השבחנו" בשדה אפותיקי, כדי לקבל פיצוי על הוצאותיהם.

הרא"ש מסתמך גם על סוגיה בבכורות-

במשנה בבכורות (נא.) נאמר

הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב... ואינו נוטל בשבח...

ולא האשה בכתובתה, ולא הבנות במזונותיהן...

וכולם אין נוטלין בשבח...

הגמרא מעירה על ההבדל בין אשה הטורפת כתובתה לבין בעל חוב-

"ולא האשה בכתובתה",

איני? והאמר שמואל: בעל חוב גובה את השבח!

אמר ר' אבא: מקולי כתובה שנו כאן.

כלומר, דין מיוחד הוא בכתובה שכוחה יפה פחות מאשר בעל חוב, שבעוד שבעל חוב טורף גם מהשבח שהשביח הלוקח, אשה אינה גובה את כתובתה משבח זה. המשנה אינה כותבת במפורש ממי אין האשה טורפת את השבח, אך הרא"ש (ב"מ א לט) מעיר שמהקשר הדברים במשנה חייבים לומר שמדובר בטריפה מהיתומים, יורשי הבעל. נמצאנו למדים שאשה אינה גובה מהיתומים את השבח לכתובתה, אך משמע שבעל חוב רגיל גובה את השבח מיתומים, כשם שגובה מלוקח רגיל^[323]. הרא"ש מסביר שההבדל בין מקבל מתנה, ממנו אין גובים שבח, לבין יורש ממנו כן גובים את השבח נעוץ בכך שאין שום חובה על מקבל מתנה לפרוע חוב אביו, אך על יורש קיימת חובה לפרוע חוב אביו (עי' פרק יא לעיל).

השו"ע (קטו ד) פוסק כרמב"ם שדין יתומים כדין מקבל מתנה ומשניהם אין גובים שבח, אא"כ מדובר בשבח הבא מאליו. בהמשך (שם ה-ו) פוסק השו"ע כהבנת הרמב"ם בסוגיית "יתומים אומרים אנחנו השבחנו", שאם לא מדובר באפותיקי מפורש על המלווה להביא ראיה, ואם לא הביא אינו גובה כלום, ואם באפותיקי מפורש על היתומים להביא ראיה, ואם הביאו ראיה טורף מהם המלווה את השבח ומפצה על הוצאותיהם ואם לא הביאו טורף מהם הכל ואינו נותן להם כלום.

בעל חוב הטורף חלק מהנכס

בהקשר של סוגיית טריפת שבח ע"י בעל חוב מעיר הרי"ף (ב"מ ח.) שאם חצי השבח שמותיר בעל החוב אצל הלוקח אין בו בכדי שיעור שימוש סביר בנכס, אין חולקים את הנכס בין הלוקח ובין בעל החוב, אלא בעל החוב נוטל את הכל ומפצה את הלוקח בהתאם. הרמב"ם פוסק כך להלכה, ובעקבותיו השו"ע (קטו ב). כמובן שסברה זו הגיונית בכל מקום בו בעל החוב טורף רק חלק מהנכס (רמ"א שם).

בעל חוב הטורף שדה אפותיקי

לעיל ראינו שהגמרא (ב"מ טו.) מקשה על דברי שמואל מברייתא. מצד אחד, שמואל אומר שבעל חוב טורף שבח מלוקח, ולכאורה אינו צריך לשלם לו מאומה. מאידך, הברייתא אומרת-

המוכר שדה לחבירו והשביחה, ובא בעל חוב וטרפה.

כשהוא גובה, אם השבח יותר על היציאה - נוטל את השבח מבעל הקרקע, והיציאה מבעל חוב.

ואם היציאה יתירה על השבח - אין לו אלא הוצאה שיעור שבח מבעל חוב

כלומר, צריך בעל החוב לפצות את הלוקח על הוצאותיו שהוציא בהשבחת השדה עד כדי שיעור השבח.

לאחר ניסיון תשובה, שנדחה, מנסה הגמרא לחלק-

לא קשיא: הא - דמסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא, הא - דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא, דיהיב ליה שבחיה ומסליק ליה.

כלומר, שמואל דיבר על מצב בו שיעור החוב כגובה הקרן והשבח, ואילו הברייתא מדברת במקרה בו החוב הוא רק כנגד הקרן ולכן צריך בעל החוב לשלם ללוקח על השבח^[324]. אך על זה קשה-

הניחא למאן דאמר: אי אית ליה זוזי ללוקח - לא מצי מסליק ליה לבעל חוב - שפיר, אלא למאן דאמר: כי אית ליה זוזי ללוקח - מצי מסליק ליה לבעל חוב, נימא ליה: אילו הוה לי זוזי - הוה מסלקינך מכולה ארעא, השתא דלית לי זוזי - הב לי גרבא דארעא בארעא שיעור שבחאי! –

כלומר, אם בברייתא מדובר בכגון שאין החוב כנגד כל השדה אלא רק כנגד הקרן, מדוע טורף בעל החוב את כל השדה כולה? הרי יכול הלוקח להחזיק בשדה חלק כנגד השבח. הגמרא מסכמת-

הכא במאי עסקינן - כגון שעשאו אפותיקי, דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו.

כלומר, בברייתא מדובר בכגון שהשדה היא אפותיקי מפורש, שיכול בעל החוב לפרוע ממנה בלבד, ולכן נוטל את כולה אפילו שהחוב מגיע רק כדי שווי הקרן.

רבינו האי גאון^[325], התוספות (ד"ה "הא") והרא"ש (סי' לט) מבינים שתירוץ הגמרא הקודם ("דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא") תקף גם למסקנה. כלומר, אם מדובר באפותיקי, נוטל בעל החוב את כל השדה, כולל את השבח, אפילו אם חובו אינו מגיע עד כדי הקרן והשבח, וזאת משום שהשדה נחשבת כשלו^[326]. וללוקח שהשביח צריך הוא לשלם רק פיצוי על ההוצאות, כי נחשב הלוקח כיורד לשדה חברו שלא ברשות.

רש"י (ד"ה "הא") מבין אחרת. לפירושו אין בעל החוב נוטל את כל הנכס אם אין חובו מגיע לערך כל הנכס. את הגמרא מפרש רש"י באופן שהחוב הוא כשיעור הקרן וחלק מהשבח, ומאחר שבעל החוב טורף את כל השדה, הוא מחזיר ללוקח את חלק השבח היתר על החוב.

שיטת הרמב"ם בטריפת אפותיקי מלוקח ייחודית ודורשת ביאור. כפי שהתבאר לעיל בהלכה א, לדעת הרמב"ם ניתן לדבר על שני חיובים של הטורף כלפי הלוקח. הראשון הוא חצי השבח, כי גם הלוקח נחשב כנושה שווה לבעל החוב, והשני הוא פיצוי על ההוצאה, כדין יורד לשדה חברו שלא ברשות. לעיל, בהלכה א, שם דובר בנכס שאינו אפותיקי, כתב הרמב"ם-

...לא יהא הלוקח רע כחו מהיורד לשדה חבירו שלא ברשות ששמין לו וידו על התחתונה לפיכך אם השביח מאה והוציא חמשים נוטל כל ההוצאה וחצי השבח היתר על ההוצאה והחצי עם הקרן טורף ב"ח.

כלומר, בעל החוב משלם ללוקח על הוצאותיו (מדובר במקרה בו ההוצאות נמוכות מהשבח), ובשארית השבח (כלומר, השבח לאחר קיזוז ההוצאה) חולקים בעל החוב והלוקח^[327].

בהלכה זו מדובר באפותיקי ודין הרמב"ם שונה- דין גביית חצי השבח ודין פיצוי על הוצאות המשביח אינם נוהגים ביחד, אלא בעל החוב טורף הכל ומשלם ללוקח על הוצאותיו, או את חצי השבח^[328], הנמוך שביניהם.

הראב"ד והמגיד משנה הקשו על פסק זה, שכן ההנאה הנגרמת לבעל החוב היא רק של חצי השבח ולכן הוא צריך לשלם, אם בכלל, רק על חצי ההוצאה^[329]. ואכן, כאמור, הרא"ש (ב"מ פרק א סי' לט) ובעקבותיו הטור (חו"מ קטו) פוסקים שאם היתה השדה אפותיקי מפורש טורף בעל החוב את כולה ונותן למשביח את כל הוצאותיו עד שיעור השבח.

השו"ע אינו מתייחס למחלוקת סביב דברי הרמב"ם מפורשות, אך הרמ"א (חו"מ קטו ב) פוסק כטור.

יתומים אומרים שהם השביחו ובעל חוב אומר שאביהם השביח

עי' לעיל הלכה ד'.